|
|
שאלה: איך יודע יוצר מוסיקה לסרטים שהוא עשה את עבודתו נאמנה?
תשובה: כשהצופה יוצא מהקולנוע ולא זוכר את המוסיקה של הסרט!...? נשמע
מוזר? כלל לא, תפקידו של כותב מוסיקה לסרטים הוא לכתוב מוסיקה שתלווה את הסרט ולא לכסות
עליו. תפקידה של המוסיקה בסרט היא להעצים סצנות מסוימות או לפעמים להיות שותף סמוי
אך חיוני לסצנה אפשרית.
כתיבת מוסיקה לסרטים הוא מקצוע הנלמד באוניברסיטאות ונחשב למקצוע מעניין ומאתגר, שטומן
בחובו דרישה לידע רב באומנות המוסיקה על כל גווניה .
היכולת לקחת קטע מצולם נטול כל רמז מוסיקלי ולהלביש עליו צלילים לפי הדמיון הפרוע של
הכותב היא אמנות, אך דורשת עבודה לפי תזמון מדויק וממוספר המצוי בגוף הסרט בשלב העריכה,
מה שמחייב סנכרון של המוסיקה עם הסרט.
השבוע בחרתי להתמקד בשני יוצרים גדולים ומפורסמים של מוסיקה לסרטים, שהמוסיקה שכתבו
ליוותה אותנו בהרבה סרטים , ריגשה וגם הפחידה אותנו , אך עשו זאת בדרך שונה בתכלית
אחד מהשני.
הראשון,ברנארד הרמן, יוצר המזוהה עם סרטיו של אלפרד היצ'קוק, ובעצם כתב את המוסיקה
לרוב סרטיו, הרמן שאת יצירתו אנו מכירים מסצנות מפורסמות כמו מהסרט "פסיכו" כשנורמן
בייטס (הדמות הראשית) נכנס למקלחת ורוצח את ה אישה שמתקלחת, סצנה מזעזעת לכשעצמה, אך
שילוב המוסיקה שמלווה אותה גורמת לנו לחוות אותה בעוצמה רבה יותר.
אותו הצליל הגבוה של הכינורות שמנגנים ביחד עם הינף הסכין יוצר ביעות ופחד, דבר שהבמאי
רוצה להדגיש.
דוגמא שונה באותו הסרט, בסצנה תמימה לחלוטין שבוא נראית השחקנית נוהגת בלילה לכיוון
המלון שבוא תמצא את מותה, דבר שאנו לא יודעים בסרט באותו רגע, השתמש הרמן בצליל אחד
וארוך של כלי קשת שמנוגן ברקע בשקט, וגורם לנו להרגיש שמשהו לא טוב עומד לקרות.
צפייה באותה סצנה ללא הצליל המוסף לא תגלה מאום על העומד להתרחש, וכאן באה האמנות של
יוצר כמו הרמן שבמספר צלילים מסוגל לגרום לנו לחוויית צפייה מיוחדת .
כמו כן כתב הרמן את פס קול הסרט "נהג מונית" בהשתתפות השחקן רוברט דה נירו. היוצר השני
הוא ג'והן וויליאמס שכתב מוסיקה לסרטים כמו מלחמת הכוכבים, סופרמן, שודדי התיבה האבודה,
הארי פוטר.
יצירתו מתאפיינת בכתיבת "המנונים" גדולים שהם נושא הסרט ומופיעים תכופות לאורכו. אותו
המנון יפה ועוצמתי גורם לנו להתרגש כשגיבור הסרט מצליח לצאת בחיים ולנצח את כוחות הרשע,
יש איזו שהיא התרוממות רוח כשרואים סצנה כזאת עם מוסיקה חזקה כזאת, דבר שמשאיר לנו
את ההרגשה, גם אם לא זוכרים את המוסיקה.
הרבה פעמים אני ניגש לראות סרט בידיעה שאני הולך להקשיב למוסיקה ולנסות להתרכז בה,
אך ברוב המקרים אחרי כרבע שעה לתוך הסרט, אני שוכח שרציתי להתרכז במוסיקה ונבלע לתוך
העלילה. גם בסרט כמו "הפסנתר" שהדמות המרכזית מנגנת לאורך כל הסרט לא זכרתי את המוסיקה,
אלא נפעמתי מיופייה.
רק בצפייה שנייה או שלישית הצלחתי.
נסו זאת גם אתם בפעם הבאה שתראו סרט.
|
|
